מנחת שי
ואת צלמי טחריהם. כתוב במסורת טחרים דכתבן טפלים ו' בקריאה וחשיב להו התם ובתר הכי קאמר וב' כדקריין כן כתבן וסי' ואת צלמי טחריהם ואלה טחרי הזהב. ובהקדמת מקרא גדלה הקשה המגיה מהא דגרסינן במגילה פרק הקורא את המגילה עומד תנו רבנן כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי קורים אותם לשבח כמו ישגלנה. ישכבנה. בעפלים. בטחרים. ובמסורת לא מנוי כי אם ו' דכתיב בעפלים וקרינן בטחרים וכו'. וסוף דבריו כתב דלא ידע לתרוצי אלא דאורחיה דתלמודא לפלוגי על המסורת עד כאן לשונו. ולי נראה דעיקר קושיא מעיקרא ליתא ואילו השמיע המקשה לאזניו דברי רבותינו ז"ל לא היה קשיא ליה מידי דעד כאן לא אמרינן בגמרא אלא שכל המקראות הכתובים לגנאי קורין אותו לשבח כמו ישגלנה שיותר מפורסם בנשים משגל ממשכב וכן עפלים לשון מפורש לגנאי יותר מטחרים כמו שפירש רש"י בגמרא אבל השנים הטחרים למעלה הנכתבים בפסוק בלשון טחרים יוצאים מכלל חבריהם שנקראים ונכתבים לשבח ואין בהם שום גנאי ואם ישאל השואל מה נשתנו שנים אלו מכל האחרים אשיב כי אחר שהושמו אצל הארון שנה הכתוב בעבור קדושתו וכנה אותם בלשון נקייה וזהו טעם לשבח לעניות דעתי:
אברבנאל
ויעשו האנשים כן ויקחו שתי פרות וגו'. זכר שהפלשתים האמינו לדבר כהניהם וקוסמיהם ולקחו הפרות והעגלה וישימו שם את ארון ה' ואת עכברי הזהב ואת עפולי הזהב שהשיבו אשם לה'. וספר שהפרות לא חששו לבניהן עם היותן מניקות ושאסרו הבנים לעיניהן אבל ביושר מופלא הלכו בדרך בית שמש עד הגבול, ועם היותם הולכות וגעה, רוצה לומר צועקות בעד הבנים, הנה לא סרו מדרך ה' עד בואם שמה. וחז"ל במדרש שמואל (פרשת י"ב ובע"ז פ"ב כ"ד ע"ב) דרשו וגעה שהיו הפרות אומרות שירה והוא מאמר הלציי. והנה היו אנשי בית שמש בקציר חטים, (יג-יד) וכאשר ראו שבא הארון שמחו מאד, ובאה העגלה שדה יהושע ותעמוד שם, והלויים הורידו את הארון ואת הארגז אשר היה בו האשם וישימו אותו על האבן הגדולה אשר שם ויבקעו עצי העגלה לעצי המזבח ואת הפרות אשר הביאו הארון העלו אותן עולה לה', לפי שלא ישתמשו בהן עוד בדבר חולין אחרי שנקדשו בארון. ויש בדברי חז"ל (שם שם ועיין רד"ק) שאומרים שסרני פלשתים שהלכו אחר הארון העלו אותן העולות ומלבד הזבחים ההם אשר זבחו מאותן הפרות הנה עוד אנשי בית שמש העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה'? (יז) וזכר הכתוב שטחורי הזהב אשר שלחו הפלשתים עם הארון היו חמשה, לאשדוד ולעזה ולאשקלון לגת ולעקרון שהם חמשה סרני פלשתים, (יח) ועכברי הזהב אמר שהיו מספר כל ערי פלשתים מעיר מבצר ועד הכפרים, שבעד כל אחת מהן עיר או כפר שלחו עכבר זהב אחד, ועם היות שהקוסמים והכהנים לא צוו להביא כי אם חמשת עכברי זהב בעד כל ערי חמשת סרני הפלשתים, הנה יראה כי עם הארץ לא אבו בזה, ואמרו שכמו שהיה עפל זהב בעד כל אחד מהסרנים, כך ישלחו עכבר זהב בעד כל עיר ועיר וכפר, כי היו יראים מאד מהמכה ועשו זה להנצלם ממנה. ואמרו עד אבל הגדולה, כתב רד"ק ז"ל כי סמוך לאותו מקום היו פרזות פלשתים. ויותר נכון שנאמר בפירושו שאין ועד אבל הגדולה חוזר למעלה כי אם למה שיאמר אחריו, ושיעורו ועד אבל הגדולה אשר הניחו עליה הארון הנה היא יושבת עד היום הזה בשדה יהושע, ויהיה מלת ועד הסמוכה לאבל הגדולה, להגיד כי לא די שעוד היום יוכר וידע שדה יהושע, אבל גם האבל הגדולה שהוא האבן אשר שמו שם הארון הנה היא עד היום הזה באותו שדה, ויהיה אבל כמו אבן, ונקראת אבל לפי שהתאבלו שם העם כמו שיזכור: